×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
במדבר י״אתנ״ך
א֣
אָ
(א)  אוַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔יםב רַ֖ע בְּאׇזְנֵ֣י יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה וַיִּשְׁמַ֤ע יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַתִּבְעַר⁠־בָּם֙ אֵ֣שׁ יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה וַתֹּ֖אכַל בִּקְצֵ֥ה הַֽמַּחֲנֶֽה׃ (ב) וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֖ם אֶל⁠־מֹשֶׁ֑ה וַיִּתְפַּלֵּ֤ל מֹשֶׁה֙ אֶל⁠־יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה וַתִּשְׁקַ֖ע הָאֵֽשׁ׃ (ג) וַיִּקְרָ֛א שֵֽׁם⁠־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא תַּבְעֵרָ֑ה כִּֽי⁠־בָעֲרָ֥ה בָ֖ם אֵ֥שׁ יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (ד) וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר׃ (ה) זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת⁠־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר⁠־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת⁠־הֶחָצִ֥יר וְאֶת⁠־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת⁠־הַשּׁוּמִֽים׃ (ו) וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל⁠־הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ׃ (ז) וְהַמָּ֕ן כִּזְרַע⁠־גַּ֖ד ה֑וּא וְעֵינ֖וֹ כְּעֵ֥ין הַבְּדֹֽלַח׃ (ח) שָׁ֩טוּ֩ג הָעָ֨ם וְלָֽקְט֜וּ וְטָחֲנ֣וּ בָרֵחַ֗יִם א֤וֹ דָכוּ֙ בַּמְּדֹכָ֔ה וּבִשְּׁלוּ֙ בַּפָּר֔וּר וְעָשׂ֥וּ אֹת֖וֹ עֻג֑וֹת וְהָיָ֣ה טַעְמ֔וֹ כְּטַ֖עַם לְשַׁ֥ד הַשָּֽׁמֶן׃ (ט) וּבְרֶ֧דֶת הַטַּ֛ל עַל⁠־הַֽמַּחֲנֶ֖ה לָ֑יְלָה יֵרֵ֥ד הַמָּ֖ן עָלָֽיו׃ (י) וַיִּשְׁמַ֨ע מֹשֶׁ֜ה אֶת⁠־הָעָ֗ם בֹּכֶה֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו אִ֖ישׁ לְפֶ֣תַח אׇהֳל֑וֹ וַיִּֽחַר⁠־אַ֤ף יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ מְאֹ֔ד וּבְעֵינֵ֥י מֹשֶׁ֖ה רָֽע׃ (יא) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל⁠־יְהֹוָ֗היְ⁠־⁠הֹוָ֗ה לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹא⁠־מָצָ֥תִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ לָשׂ֗וּם אֶת⁠־מַשָּׂ֛א כׇּל⁠־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עָלָֽי׃ (יב) הֶאָנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כׇּל⁠־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם⁠־אָנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי⁠־תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָאֹמֵן֙ אֶת⁠־הַיֹּנֵ֔ק עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתָּ לַאֲבֹתָֽיו׃ (יג) מֵאַ֤יִן לִי֙ בָּשָׂ֔ר לָתֵ֖ת לְכׇל⁠־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי⁠־יִבְכּ֤וּ עָלַי֙ לֵאמֹ֔ר תְּנָה⁠־לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר וְנֹאכֵֽלָה׃ (יד) לֹֽא⁠־אוּכַ֤ל אָנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת⁠־כׇּל⁠־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי׃ (טו) וְאִם⁠־כָּ֣כָה׀ אַתְּ⁠־עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הׇרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם⁠־מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וְאַל⁠־אֶרְאֶ֖ה בְּרָעָתִֽי׃ (טז)  וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֗ה אֶסְפָה⁠־לִּ֞י שִׁבְעִ֣ים אִישׁ֮ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אֲשֶׁ֣ר יָדַ֔עְתָּ כִּי⁠־הֵ֛ם זִקְנֵ֥י הָעָ֖ם וְשֹׁטְרָ֑יו וְלָקַחְתָּ֤ אֹתָם֙ אֶל⁠־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִֽתְיַצְּב֥וּ שָׁ֖ם עִמָּֽךְ׃ (יז) וְיָרַדְתִּ֗י וְדִבַּרְתִּ֣י עִמְּךָ֮ שָׁם֒ וְאָצַלְתִּ֗י מִן⁠־הָר֛וּחַ אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יךָ וְשַׂמְתִּ֣י עֲלֵיהֶ֑ם וְנָשְׂא֤וּ אִתְּךָ֙ בְּמַשָּׂ֣א הָעָ֔ם וְלֹא⁠־תִשָּׂ֥א אַתָּ֖ה לְבַדֶּֽךָ׃ (יח) וְאֶל⁠־הָעָ֨ם תֹּאמַ֜רד הִתְקַדְּשׁ֣וּ לְמָחָר֮ וַאֲכַלְתֶּ֣ם בָּשָׂר֒ כִּ֡י בְּכִיתֶם֩ בְּאׇזְנֵ֨י יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה לֵאמֹ֗ר מִ֤י יַאֲכִלֵ֙נוּ֙ בָּשָׂ֔ר כִּי⁠־ט֥וֹב לָ֖נוּ בְּמִצְרָ֑יִם וְנָתַ֨ן יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה לָכֶ֛םה בָּשָׂ֖ר וַאֲכַלְתֶּֽם׃ (יט) לֹ֣א י֥וֹם אֶחָ֛ד תֹּאכְל֖וּן וְלֹ֣א יוֹמָ֑יִם וְלֹ֣א׀ חֲמִשָּׁ֣ה יָמִ֗ים וְלֹא֙ עֲשָׂרָ֣ה יָמִ֔ים וְלֹ֖א עֶשְׂרִ֥ים יֽוֹם׃ (כ) עַ֣ד׀ חֹ֣דֶשׁ יָמִ֗ים עַ֤ד אֲשֶׁר⁠־יֵצֵא֙ מֵֽאַפְּכֶ֔ם וְהָיָ֥ה לָכֶ֖ם לְזָרָ֑א יַ֗עַן כִּֽי⁠־מְאַסְתֶּ֤ם אֶת⁠־יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבְּכֶ֔ם וַתִּבְכּ֤וּ לְפָנָיו֙ לֵאמֹ֔ר לָ֥מָּה זֶּ֖ה יָצָ֥אנוּ מִמִּצְרָֽיִם׃ (כא) וַיֹּ֘אמֶר֮ מֹשֶׁה֒ שֵׁשׁ⁠־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ רַגְלִ֔י הָעָ֕ם אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י בְּקִרְבּ֑וֹ וְאַתָּ֣ה אָמַ֗רְתָּ בָּשָׂר֙ אֶתֵּ֣ן לָהֶ֔ם וְאָכְל֖וּ חֹ֥דֶשׁ יָמִֽים׃ (כב) הֲצֹ֧אן וּבָקָ֛ר יִשָּׁחֵ֥ט לָהֶ֖ם וּמָצָ֣א לָהֶ֑ם אִ֣ם אֶֽת⁠־כׇּל⁠־דְּגֵ֥י הַיָּ֛ם יֵאָסֵ֥ף לָהֶ֖ם וּמָצָ֥א לָהֶֽם׃ (כג)  וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֔ה הֲיַ֥ד יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה תִּקְצָ֑ר עַתָּ֥ה תִרְאֶ֛ה הֲיִקְרְךָ֥ דְבָרִ֖י אִם⁠־לֹֽא׃ (כד) וַיֵּצֵ֣א מֹשֶׁ֔הו וַיְדַבֵּר֙ אֶל⁠־הָעָ֔ם אֵ֖ת דִּבְרֵ֣י יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה וַיֶּאֱסֹ֞ף שִׁבְעִ֥ים אִישׁ֙ מִזִּקְנֵ֣י הָעָ֔ם וַֽיַּעֲמֵ֥ד אֹתָ֖ם סְבִיבֹ֥ת הָאֹֽהֶל׃ (כה) וַיֵּ֨רֶד יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה ׀ בֶּעָנָן֮ וַיְדַבֵּ֣ר אֵלָיו֒ וַיָּ֗אצֶל מִן⁠־הָר֙וּחַ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו וַיִּתֵּ֕ן עַל⁠־שִׁבְעִ֥ים אִ֖ישׁ הַזְּקֵנִ֑ים וַיְהִ֗י כְּנ֤וֹחַ עֲלֵיהֶם֙ הָר֔וּחַ וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ וְלֹ֥א יָסָֽפוּ׃ (כו) וַיִּשָּׁאֲר֣וּז שְׁנֵֽי⁠־אֲנָשִׁ֣ים ׀ בַּֽמַּחֲנֶ֡ה שֵׁ֣ם הָאֶחָ֣ד ׀ אֶלְדָּ֡ד וְשֵׁם֩ הַשֵּׁנִ֨י מֵידָ֜ד וַתָּ֧נַח עֲלֵהֶ֣םח הָר֗וּחַ וְהֵ֙מָּה֙ בַּכְּתֻבִ֔ים וְלֹ֥א יָצְא֖וּ הָאֹ֑הֱלָה וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ בַּֽמַּחֲנֶֽה׃ (כז) וַיָּ֣רׇץ הַנַּ֔עַר וַיַּגֵּ֥ד לְמֹשֶׁ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אֶלְדָּ֣ד וּמֵידָ֔ד מִֽתְנַבְּאִ֖ים בַּֽמַּחֲנֶֽה׃ (כח) וַיַּ֜עַן יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן⁠־נ֗וּן מְשָׁרֵ֥ת מֹשֶׁ֛ה מִבְּחֻרָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנִ֥י מֹשֶׁ֖ה כְּלָאֵֽם׃ (כט) וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה הַֽמְקַנֵּ֥א אַתָּ֖ה לִ֑י וּמִ֨י יִתֵּ֜ן כׇּל⁠־עַ֤ם יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ נְבִיאִ֔ים כִּי⁠־יִתֵּ֧ן יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה אֶת⁠־רוּח֖וֹ עֲלֵיהֶֽם׃ (ל) {שביעי} וַיֵּאָסֵ֥ף מֹשֶׁ֖ה אֶל⁠־הַֽמַּחֲנֶ֑ה ה֖וּא וְזִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (לא) וְר֜וּחַ נָסַ֣ע׀ מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֗היְ⁠־⁠הֹוָ֗ה וַיָּ֣גׇז שַׂלְוִים֮ מִן⁠־הַיָּם֒ וַיִּטֹּ֨שׁ עַל⁠־הַֽמַּחֲנֶ֜ה כְּדֶ֧רֶךְ י֣וֹם כֹּ֗ה וּכְדֶ֤רֶךְ יוֹם֙ כֹּ֔ה סְבִיב֖וֹת הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּכְאַמָּתַ֖יִם עַל⁠־פְּנֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ (לב) וַיָּ֣קׇם הָעָ֡ם כׇּל⁠־הַיּוֹם֩ הַה֨וּא וְכׇל⁠־הַלַּ֜יְלָה וְכֹ֣ל׀ י֣וֹם הַֽמׇּחֳרָ֗ת וַיַּֽאַסְפוּ֙ט אֶת⁠־הַשְּׂלָ֔ו הַמַּמְעִ֕יט אָסַ֖ף עֲשָׂרָ֣ה חֳמָרִ֑ים וַיִּשְׁטְח֤וּ לָהֶם֙ שָׁט֔וֹחַ סְבִיב֖וֹת הַֽמַּחֲנֶֽה׃ (לג) הַבָּשָׂ֗ר עוֹדֶ֙נּוּ֙ בֵּ֣ין שִׁנֵּיהֶ֔ם טֶ֖רֶם יִכָּרֵ֑ת וְאַ֤ף יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ חָרָ֣ה בָעָ֔ם וַיַּ֤ךְ יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ בָּעָ֔ם מַכָּ֖ה רַבָּ֥ה מְאֹֽד׃ (לד) וַיִּקְרָ֛א אֶת⁠־שֵֽׁם⁠־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא קִבְר֣וֹת הַֽתַּאֲוָ֑ה כִּי⁠־שָׁם֙ קָֽבְר֔וּ אֶת⁠־הָעָ֖ם הַמִּתְאַוִּֽים׃ (לה) מִקִּבְר֧וֹת הַֽתַּאֲוָ֛ה נָסְע֥וּ הָעָ֖ם חֲצֵר֑וֹת וַיִּהְי֖וּ בַּחֲצֵרֽוֹת׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א ‹פפ› ל=פרשה סתומה
ב כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים =א⁠(ס),ל,ב,ש,ש1,ק3,ו <כמתאנֲנים? לא כן אלא בשוא לבד>
• מ"ג דפוס ונציה=כְּמִתְאֹ֣׆ְנִ֔ים (!) בנו"ן הפוכה.
ג שָׁ֩טוּ֩ =סימון של טעם כפול מלעיל לפי כללי הדקדוק, וכן הכריעו במהדורת קורן ובתיקון קוראים חורב (ובקריאתו של הרב ירמיהו וידר).
• א⁠(ס),ל,ב,ש,ש1,ק3,ו=שָׁטוּ֩ (תלישא קטנה בסוף התיבה כנהוג) <ש֩טו֩ מלעיל? על וי"ו ואין בו הכרעה כמ"ש>
• סימנים=שָׁטוּ֩ (מלרע) לפי מנהגי הקריאה של הספרדים והתימנים.
ד וְאֶל⁠־הָעָ֨ם תֹּאמַ֜ר =א⁠(ס),ל,ב,ש,ש1,ק3,ו (בקדמא ואזלא) <רביעי? לא כן אלא בקדמא ואזלא>
• דפוסים וקורן=וְאֶל⁠־הָעָ֣ם תֹּאמַ֗ר (מונח רביעי)
ה יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה לָכֶ֛ם =ל,ב,ש,ש1,ק3?,ו (מרכא ותביר)
• ברויאר ציין ספק לגבי טעם המרכא בכתי"ל (שמא הוא דרגא כמו במ"ק דפוס ונציה?), אבל טעם המרכא נראה בכתי"ל למרות הטשטוש (וכך דעתו של דותן).
ו וַיֵּצֵ֣א מֹשֶׁ֔ה =ל?,ב,ש,ש1,ק3,ו (בשתי נקודות של זקף קטן)
• דפוסים וקורן=<וַיֵּצֵ֣א מֹשֶׁ֗ה> (מונח ונקודה אחת של רביע); ולפי המקליד גם ל=מֹשֶׁ֗ה (בנקודה אחת של רביע) ואף ברויאר ציין ספק. שתי נקודות הזקף נראות היטב בכתי"ל, אבל ייתכן שיש נסיון מחיקה לנקודה העליונה וכן דעתו של דותן.
• דותן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא
ז וַיִּשָּׁאֲר֣וּ =ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=וַיִשָּׁאֲר֣וּ (חסר דגש באות יו"ד)
• הערות ברויאר ודותן
• קורן, דותן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא
ח עֲלֵהֶ֣ם =ב,ש,ש1,ק3[תיקון],ו ומסורת-ל וטברניות ומ"ש (כתיב חסר יו"ד)
• ל!=עֲלֵיהֶ֣ם (כתיב מלא יו"ד)
ט וַיַּֽאַסְפוּ֙ =ל,ב,ש,ש1,ק3,ו
• ברויאר ציין בספק שכתוב כאן וַיַּאֲסְפוּ֙ (חתף פתח באות אל"ף), אבל דותן והמקליד הבינו את הסימן בתור געיה מטושטשת באמצע, ומעיון בכתי"ל נראה שהצדק איתם.
E/ע
הערותNotes
(א) ויהי העם כמתאננים רע בעיני ה׳ – הענין כי כבר אמרו חז״ל (ספרי), כי אין מוקדם ומאוחר בתורה, ופרשה של טמאים בר״ח ניסן נאמרה, ופרשה של ראש הספר באייר, וצוה לפקוד ישראל והלוים ולעשות דגלים, ולהניף הלוים, ואח״כ נסעו ממדבר סיני ובאו בפארן, ולזה התחילו העם להתאונן על הלקח מאתם העבודה ונתנה ללוים. אולם זה חטא גדול, שלא הבינו איך יוגדל עונם בעון העגל ואיך הובדלו הלוים בקדוש השם, וישמע ה׳ ויחר אפו ותבער בם אש ה׳ [וכמו שנשרפו ר״ן איש המתלוננים על הכהונה] ותאכל בקצה המחנה, לפי שיציאת העגל היה ע״י מיכה, שהיטיל הט״ס של משה שכתוב בו עלה שור, ומיכה משבט דן קאתי [וכמאמרם והמים להם חמה כתיב] והוא היה מאסף לכל המחנות, ולכן שלטה בו האש, ולזה ויצעק העם אל משה, שהוא אבי וראש שבט לוי ועליהם התלוננו. ודו״ק. ספרי: בקצה המחנה יש אומרים אלו הגרים המוקנים שבסוף המחנה. נראה מזה, כי הגרים לא היו רק מחוץ לענן. ולכן מסתברא, דמלחמת עמלק, דכתיב ויזנב הנחשלים אחריך, המה הערב רב הגרים. ומיושב בזה מליצת המכילתא וישמע יתרו כו׳ מלחמת עמלק שמע כי שמע, אשר לסבת שנלחם בגרים גרורים, אשר אחורי הענן נלחמו עמו בני ישראל לפי חרב וראה, כי כדאי וראוי לדבק באומה זו, וכמו שאמרו יבמות ע״ט אמרו אין לך אומה שראויה להדבק בה כזו כו׳ מיד נתוספו על ישראל ק״ן אלף גרים, יעו״ש ודו״ק. ושם בספרי סובר רשב״מ, דאלו המוקצים שבעם הגדולים שבהם, ואזיל לטעמי׳ לקמן פס׳ פ״ו דסובר, דהאספסוף אשר בקרבו אלו הזקנים שנא׳ אספה לי שבעים איש וכו׳. עיי״ש. (ד) התאוו תאוה – פירוש אף שהיה להם בקר וצאן, בכ״ז הא נאסרה בשר תאוה, והיה צריך להביאם לאהל מועד עם כל תיקון הקרבתו, והם התאוו תאוה כו׳ את הדגה אשר נאכל במצרים חנם בלא מצות, וכעת אין רק בשר ובאלף מצות ואין כדאי על זה הטורח. ודו״ק. וירמוז, כי דג כולו היתר ואף דמו, כדתנן כריתות פרק דם שחיטה. יעו״ש. ויתכן עוד, כי המן היה הולך בזכות משה, והוא לחם אבירים, שמלאכי השרת אוכלים אותו מזון רוחני כמעט בלתי ממש, והנה בכל הצמחים יש כח החיוני והצומח, אבל כח המתאוה אין בהם לבד בהחי, ולכן ע״ה אסור לאכול בשר, כיון שיגביר כח המתאוה, ואין בו תורה להתאפק על תאותו, וכמו שאמרו בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין, ולכן התאוו תאוה, שיהא להם תאוה וחשבו, שבשביל שאין להם בשר ואוכלים דוממים שאין בהם כח התאוה, כי אפילו בצמחים אמרו דקל זה מתאוה לתמרה שביריחו, משא״כ במן, ולכן רצו לאכול בשר חי, שיש בו כח התאוה להגביר תאותם. ולכן דרשו שפיר בוכה למשפחותיו על עסקי עריות הנאסר להן. ולכן משה רבינו, ששב אחר מתן תורה להיות איש אלהים, מלאך רוחני בכל אומץ כחו ותמימות אבריו [וכמו שפסלו בעלי מומין בסנהדרין מאתך הדומה לך] וליחו החזק פירש מאשה, שהיה חסר ממנו כחות המתאוים לגשם, לכן בא בסבתו המן, שהוא מזון שאין בו כח מתאוה. ולזה היה אומר מאין לי בשר, שבשר אינו יכול לבוא בזכותי. ולכן אמר השי״ת, כי יאציל את רוחו על שבעים זקנים ובאמצעיותם תהיה חופף ההנהגה האלהית על ישראל, והמה אך אדם סלה, כי המה אינם פרושים מנשותיהם, ויש להם כחות המתאוים, אם המה יקדישו כחותיהם עד כי יהיו ראוים להיות משכן האלהי עליהם ובאמצעיותם תבוא הרוח, אז יהיה בשר, שהוא מן החי, שיש בו כח המתאוה, ולכך יצא הקצף והיה לזרא, אבל ע״י משה לבדו לא היה בשר רק מן. ודו״ק. ספרי פסקא פ״ט: כיו״ב ר׳ שמעון אומר מפני מה לא היה יורד מן בפעם אחת בשנה כדי שיהפכו לבן לאביהן שבשמים כו׳ רשב״י אומר כו׳. רשב״י לטעמיה אזיל לקמן פ׳ עקב פ׳ מ׳ משל למלך כו׳ וכשאין עושין רצונו נוטל האוצר והם מתים ברעב רשב״י אומר ככר ומקל ירדו כרוכים מן השמים כו׳, הרי ככר לאכול. ודו״ק. (י) בוכים למשפחותיו כו׳ ובעיני משה רע כו׳ – עפ״י מה שדרשו רז״ל על עסקי משפחותם, שנאסר להם עריות היה רע בעיני משה על שחשדוהו בדבר זה, הלא היו יודעים, שהאיסור לא לכבוד משה, כי הוא היה בן יוכבד, שהיתה אחות אביו של עמרם, והוא דבר הנאסר במתן תורה, ולכן לא זכר הכתוב עונש כרת ע״ז בפרט, כמוש״כ הראב״ע, ואיך פגמו מלהאמינו באיסורי עריות. ודו״ק. ובגמ׳ תענית ירושלמי פ״ד ה״ה וישמע העם בוכה על שלש עריות שאסר להן משה. והוא כמו דאיתא במס׳ דרך ארץ המקדש אשה נאסר בשבע נשים ואלו הן אמה וא״א וא״א ובתה וב״ב וב״ב ואחותה בזמן שהיא קיימת, וזה שש נשים שאין להם היתר, ועל עריות דקורבה גם בני נח הוזהרו. ועיין יומא דף ע״ה בזה ודו״ק. ספרי פ׳ צ״א: היה רשב״י אומר משל למה״ד לאחד שיצא להרג הוא ובניו אמר לספקלטור הרגני עד שלא תהרוג את בני כו׳ כך אמר משה לפני המקום ואם ככה את עושה לי כו׳ הא יפה לי להרגני תחלה. לטעמיה אזיל לעיל פ׳ ע״ח מפני מה משה שיתף עצמו עמהן אמר עכשיו כו׳, הרי דסובר, דמשה ידע, שלא יכנס לארץ ישראל, ודומה ממש לאחד שיצא להרג הוא ובניו, אבל רבנן פליגי תמן וסברי נתעלם מעיני משה וכסבור שיכנוס לא״י. עיי״ש ודו״ק. (טז) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל – יתכן, כי כאשר הבדיל השי״ת בני אהרן ושבט הלוי לעבודתו, היו מהאומרים אחרי אשר אנו רחוקים משלמות מופלגת, דביקות באלקות, למה נזדכך אותנו בפרישות מבשר ומתאוות הבשריי, כיון שאין לנו יתרון מזולתנו, לכן היה מהתחבולה האלהית לעשות שבעים אנשים מזקני ישראל מעון לשכינת השי״ת, וכל אחד מישראל, אשר שאר רוח לו ומתנהג בפרישות ובהתבודדות ראוי לזה, לכן יבדלו מן התאוות כי כולם יתאוו לההשגה המופלגה והכבוד האמיתי. ואולי הוא ע״ד שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ודו״ק. (יז) ואצלתי מן הרוח וכו׳ – דע בגדר הנבואה מצאנו, שהנביא מזדכך לפי כחו, אמנם עדיין אינו מוכן לשפע הנבואה האלהית, רק בדרך חנינה שורה עליו רוח הנבואה, וזה מה שאמרו במכילתא וה׳ נתן את חן העם כו׳ רוח הקודש שרתה עליהן, אף שעדיין לא מוכן לנבואה, לכן נקרא חן, שהוא בחנם. ועל זה מצאנו ושמתי רוחי, ונתתי רוחי, ושפכתי רוחי הוא מליצה על השפע האלהית, הבאה במכוון על מי שראוי לקבל נבואה, אבל לא שתחול עליו רק במתנת השם יתברך, כמו נתינת מטר על העשב הראוי לקבל המטר. ואם הנבואה בגדר זה, אז כשתשרה הרוח. ותבוא השפע מהשי״ת, שפע הנבואה יחול באמצעיותו לפעמים על מי שאינו ראוי לנבואה, וכמו שמצאנו אצל שאול, רק מי שיש לו דמיון בכחות נפשו אל עדת המתנבאים תחול עליו שפע הנבואי. לכן נבואת משה, שהיה מצד שחומרו היה זך ומאד נעלה, והיה דבוק לבבו וכל חושיו בהשי״ת, ומבין כל תעלומות הבריאה, וכפי מה שיכול האדם להשיג מן הבורא, עליו לא נאמר ושמתי רוחי עליך, ונתתי רוחי בך, כי הוא היה בעצם אבי הנביאים, כי הוא היה מוכן תמיד לדבור הנבואי בלי הפסק, וא״כ נבואתו לא היה שפע מתפשט מלמעלה, רק הוא בעצמו היה מקבל הנבואה באספקלריא המאירה, שהחומר לא היה חוצץ ומפריד בינו לבין קונו. וזה שאמר פה אל פה אדבר בו בלי חציצה ופירוד. ולכן מצאנו במכילתא, שכל מי ששימש נביא היה שורה עליו נבואה, והוא כיון שהיה מוכן לנבואה בא עליו השפע באמצעיות הנביא, לא כן במשה לא היה שום השתוות משאר בני אדם למשה, ועליו לא באה הנבואה בגדר מתנה וחנינה שיתפשט על הדומה לו. ומשתי סבות האלה לא חלה נבואה על מי שיש לו השתוות לו באמצעיותו. לכן אמר כאן השי״ת, שיסבב אותם סביבות האהל ויהיו מוכנים לנבואה. וזה שאמר, כי הם זקני העם ושוטריו, אשר הוכו על דבר ישראל במצרים, ובזה יהיה להם השתוות מה למעלתך בדבר ישראל, שאתה מסרת נפשך בהריגת מצרי והם הוכו על בנ״י, וירדתי, פירוש, כי יהיה הנבואה בערך נמוך לפי מעלת משה, ושמתי עליהם בגדר שימה לא שיחול עליהם מאליו, וכן כתיב וירד ה׳ בענן כו׳ באמצעים מבדילים ובמסכים הרבה, שיהא הנבואה ראויה לחול עליהם. והנה ראה השי״ת מצדו להוריד הנבואה למדרגה נמוכה במעלת משה, ולהם ראה שיתעלו, ובכ״ז היה בגדר שימה. ולכך אלדד ומידד, שהיה להם השתוות אל הזקנים שרתה עליהם הרוח באמצעיות הזקנים. ולכן אמר למשה משרתו מבחוריו אדוני משה, פירוש, שאתה אדוני מנעורי מדוע לא בא עלי הרוח באמצעיות מעלתך, ולכן נבואתם המה מדמיון לבבם הכוזב, וכמו שאמר ירמיה כ״ג כי המשא יהיה לאיש דברו, לכן כלאם. ולזה אמר המקנא אתה לי בשביל שאינך זוכה לנבואה מי יתן והיה כל עם ה׳ נביאים כי יתן ה׳ את רוחו עליהם, פירוש על הנביאים באמצעיות הנביאים, כי בהם הוא בגדר נתינת רוח, והוא שפע נבואי המתפשט מהשי״ת על הנביאים, ולכן יכול להיות גם על כל עם ה׳, פירוש, המוכנים בטבעם ויש להם השתוות מה אל הנביאים, לא כן אנכי, כי לא ניתן בי הרוח, רק וידבר ה׳ עם משה, לא מצאנו וישם ה׳ רוחו, ותנח עליו הרוח וכמוש״ב בל יוכל לחול בשביל שני הסבות שביארנו. ודו״ק. סדר עולם פרק ל׳: ע״כ היו הנביאים, פירוש משהרגו את היצר הרע בטלה הנבואה. עכ״ל הגר״א. וזהו יצרא דע״ז כמבואר ביומא. ולדעתי כוונתו אל דברי הפסוק זכריה ק׳ י״ג והיה ביום ההוא נאום ה׳ אכרית את שמות העצבים כו׳ וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ והיה כי ינבא איש עוד כו׳ לא תחי׳ כי שקר דברת ודקרוהו כו׳, ועל זה כיון הגר״א, ודו״ק, כי לזה כוונת הפסוק על נבואת אמת, שתבטל בבטול יצה״ר ולא קאי לעתיד, דעל העתיד כתיב יואל ג׳ והיה אחרי כן אשפוך את רוחי כו׳ ונבאו בניכם כו׳ חזיונות יראו כו׳. וזה ענין רחב צריך ביאור במושכל, ואכמ״ל. (יח) התקדשו ואכלתם בשר – כי האוכל נפש בהמה צריך שיהא דבוק במושכלות, ויהיה שכלו דבוק לשכל הנאצל מהשכל האלהי, כי אז שאר רוח לו ומותר לו מן הבהמה, ונפש הבהמה נתעלה בהתחלפו למעלת משכיל יודע ה׳, אבל ברדפיכם אחרי תאוות, וכמש״א ויתאוו תאוה, והעם בוכה למשפחותיו (עסקי עריות), לכן חשבו דגה, אשר מרבה הזרע, כמוש״כ בפירוש המשנה לרמב״ם פ״ק דיומא [ואולי זה מש״כ סוף פ״ק דמוע״ק כוורא וחלבה כו׳ לטעון גופיה וכו׳. ועיי״ש], וכן הקישואים והאבטיחים כו׳, שכן שום מרבה את הזרע כו׳, ולכן כיון שהם רדופים אחרי תאות בהמיות, מה מותר להם מהבהמה לאכול את בשרו, וכן אמר רבי ע״ה אסור לאכול בשר, ולזה רמז אם תרצו לאכול התקדשו וכו׳. ודו״ק. (כח) אדני משה כלאם – יתכן, כי הלא מנדין לכבוד הרב, וכלאם הוא לשון נדוי, שיושב לבדו כמו בבית הכלא. והנה הלא היה מהראוי ליהושע לנדותן לכבוד הרב, זה משה, אמנם המנודה לתלמיד אינו מנודה לגדול הימנו, ואף אם היה הנדוי עבור כבוד הרב, שהוא רבו של המנודה ג״כ, כמוש״כ בשו״ע ובש״ך, יעו״ש, ואם היה יהושע מנדה הלא לא היו מנודין לגדולים ממנו, והוא היה משרת משה מבחוריו והיה בו מדת הענוה שהיה במשה, ועוד כי לא הכיר היטב מעלות ישראל והיה דן אותם לגדולים הימנו, ומה יהיה התועלת מנדויו, כי לא יהיה לגדולים הימנו ובדעתו שכל ישראל גדולים הימנו, לכן אמר אדני משה כלאם. ובפרט לפי דעת הבית יוסף, שאף לקטנים הימנו, כל שהם חכמים אין נדויו נדוי, לזה אמר משרת משה מבחוריו ולא היה מכיר מעלת ישראל וערכם. ודו״ק. והנה שלשה אנשים נזכר בתורה שנקראו עבדי, אברהם עבדי, כלב עבדי, בעבדי במשה, אלו שלא אמרו לשום אדם אדוני או עבדך, לא כן יהושע שאמר אדני משה, וכמו שאמרו שלא רצו להזכיר מלכות שמים אצל מלכות בשר ודם (ריש פרק ג׳ שאכלו). וכן באהרן לא נזכר עבדי, לפי שאמר אדוני למשה. (לב) ויקם העם כל היום ההוא – לפי הטעמים יתכן, דקאמר ויקם העם ההוא, פירוש, אותו העם שבכו למשפחותיו הם לקטו ואכלו. אבל הצדיקים לא לקטו, שידעו שירד בזעף ה׳ ולא רצו ליקח ממנו ולהנות מן השלו. וכן תרגם יונתן וקמו חסירי מהומנתא די בעמא, וכאילו כתוב ויקם העם הוא כל היום וכל הלילה, ולכן היום במפיק. ודו״ק.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144